די כבר עם הניחושים – בואו נהפוך את המנורות האינפרא-אדומות לחכמות באמת
בואו נהיה כנים לגבי המנורות האינפרא-אדומות הרגילות. במשך זמן רב, הן היו די “טיפשיות”. צריך רק לחבר אותן, להגדיר שעון מעורר או תרמוסטט, ואז פשוט לקוות לטוב. צריך לחכות שהן יישרפו.
אבל הבעיה היא שכאשר הצינור של המנורה נשרף באמצע העבודה, האחידות של החום נהרסת. פתאום יש לנו ערימה של בדים פגומים. זה מתסכל, זה בזבוז, ובאמת זה מיושן.
סוף סוף אנו רואים שינוי – המנורה יכולה להגיד לנו מה קורה באמת.
המציאות הקשה של החומרה
אם אתם עובדים עם מנורות בעלות ביצועים גבוהים, אתם יודעים שהכל תלוי באיזון בין ההספק לאורך הצינור, כדי שטמפרטורת הפנים של הבד תהיה נכונה.
כאשר משתמשים בצינורות קוורץ לגלים קצרים, מוזרם כמות אדירה של אנרגיה לתוך הסיבים של הבד. זה אומר שהמתח חייב להיות מדויק. אם ההספק יורד גם במעט, זה לא רק מאט את התהליך – זה גם משנה את האופן בו החום חודר לבד, מה שמפריע לתהליך הייבוש.
זה איזון עדין מאוד.
איך לגרום למנורה “לדבר”?
אז איך אנו יכולים לתקן את זה? אנו מפסיקים להסתמך על מתגי הפעלה/כיבוי, ומתחילים להשתמש בנתונים בזמן אמת.
על ידי הוספת בקרים חכמים או חיישנים שמנטרים את צריכת החשמל ואת הפלט הספקטרלי, המנורה יכולה להגיד לנו מתי היא כבר לא עובדת כראוי.
במקום להחליף את הצינורות כל שישה חודשים, המערכת מודיעה לנו כאשר החוטים של המנורה הולכים ונדלדלים. אנו מקבלים התראה לפני שהמנורה נשרפת. יותר אין צורך בניחושים… יותר אין צורך לקוות שהמנורה תעבוד עד יום שישי.
הקורבן שצריך להקריב (כי שום דבר אינו בחינם)
יש עם זאת בעיה: אלקטרוניקה וחום קיצוני אינם מתאימים זה לזה. לא ניתן לשים מעבד מיקרו בתוך צינור קוורץ שנמצא בטמפרטורה של 600°C – הוא יימס מיד.
לכן, ה”מוח” של המנורה צריך להיות במערכת ההנעה. זה אומר שהמערכת תצרוך יותר מקום, והחיבורים שלה יהיו יותר מסובכים.
אנו מוותרים על מעגל חשמלי פשוט לטובת מערכת מרושתת. כן, זה עולה יותר בהתחלה. אבל בהשוואה לעלות של פגיעה בכל המערכת באופן בלתי צפוי? זה ברור.
אנו הולכים לעבר עולם שבו המכונה תטפל בכל זה באופן אוטומטי – על ידי התאמה אוטומטית של ההספק לפי מצבה של כל מנורה. זו דרך הרבה יותר טובה לעבוד.